ברוך תהיה!

לפני כשבועיים איחלתי לחזן בתפילה "יישר כוח", הברכה הקבועה לחזנים, ותשובתו, קבועה גם היא, הייתה: "ברוכה תהיי". רגע לאחר מכן הוא עצר, חשב רגע ושאל: אבל למה בעצם מאחלים ברוך תהיה, או ברוכה תהיי? לא הגיוני יותר ברוכה היי, או ברוך היה? הרי אנחנו מאחלים למישהו איחול בלשון עתיד, אך אנחנו לא מתארים משהו שיהיה באופן טבעי. זה איחול שאנחנו מקווים להתגשמותו.

ת'כלס, צודק. התהייה הזאת ליוותה אותי עוד מלפני כן, אך לא בדיוק התפניתי לבדוק אותה. זה לא סיקרן אותי מספיק. אך כשאדם פונה אליי בשאלה – זה כבר הופך לאתגר. פתחתי מילונים, בדקתי בספרים, אך לא מצאתי הסבר שהתיישב על דעתי.

במקרה כזה, מה טבעי יותר מלפנות בשאלה לאקדמיה ללשון העברית?

מתברר, שהאיחול הידוע נובע מהפסוק בבראשית, בברכת יצחק. יצחק מברך את עשיו, וכשעשיו שואל מה לגבי יעקב שגנב לו את הברכות, יצחק עונה: "גם ברוך יהיה". גם בספר דברים מברך הקב"ה את עם ישראל במילים: "ברוך תהיה מכל העמים".

כצפוי, הברכה נשמרה כלשונה וכיום היא משמשת במובנה הפשוט ביותר: להחיל את הברכה על האדם. כידוע, הברכה "ברוך תהיה" ידועה בעיקר בקרב הציבור הדתי, כתשובה לאיחולי "מזל טוב" או "יישר כוח".

ברוכים תהיו!

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה דף הבית, פינה לשונית | עם התגים , | כתיבת תגובה

איך עצמאיים שורדים את החופש הזה?

היום נכנסנו לחודש השני של החופש הגדול. חודש שלם מאחוריי, רק עוד חודש.

סדר היום שלי הוא בערך כזה: אני קמה בבוקר עם הילדים, אנחנו אוכלים, לומדים קצת, משחקים קצת, משחקים עוד קצת, קצת יצירות, קצת טיולים – כמו כל אמא בחופש הגדול. כלומר אמהות שלא עובדות מחוץ לבית. בינינו? אני נהנית מכל רגע. לא שאני לא מתחרפנת לפעמים, בכל זאת חמישה ילדים בבית אחד מבוקר עד ערב עד בוקר זה לא פשוט, אבל אני נהנית מכל רגע. 

ומה עם עבודה? שאלה טובה. כשהילדים שוכבים לישון מתחיל יום העבודה שלי. מטבע הדברים, בחופש הגדול עובדים פחות. מקבלים פחות עבודות, מבחירה. אני מעדיפה לקבל פחות עבודות ולא לפגוע באיכותן.

חברה קרובה שלי, עצמאית גם היא, גרפיקאית מוכשרת, שיתפה אותי בתחושותיה, אישית אני מזדהה עם כל מילה: אני מתה על הילדים שלי, אני כל כך אוהבת להיות איתם, בדיוק בשביל זה הפכתי לעצמאית – כדי שאוכל להיות איתם בחופש הגדול. אני רוצה להיות איתם, אבל אני גם חייבת לעבוד ולא רק בשביל המשכורת. אני רוצה לשמר את הלקוחות שלי! אני לא רוצה לאבד אותם! זאת הפרנסה שלי, זה המקצוע שלי, זה העסק שלי. אם רק הייתי יכולה לייצר עוד כמה שעות ביממה וגם לשרוד אותן בשלום…

פורסם בקטגוריה פינה אישית | כתיבת תגובה

כדי או כדאי?

לכבוד שבוע הספר אנו מוצפים בהודעות: בקניית ספר שלושה ספרים במתנה! בואו בהמוניכם! 3 ספרים ב-100! 4 ספרים ב-100!  בהודעות אלה אמנם חסרות כמה מלים, כמו – ש"ח, אחרת היינו עלולים לחשוב שמדובר בשלושה ספרים במאה ספרים בתמורה, או במאה חיפושיות:-)

כל חנות שמכבדת את עצמה משתתפת בשבוע הספר. העברי המטרה של שבוע הספר היא עידוד הקריאה בקרב הילדים והמבוגרים כאחד. בינינו, אין כמו לשבת עם ספר, לשתות קפה בנחת ולהתמכר לקריאה…

אם כך, הסבירו לי בבקשה איך המודעה בה נתקלתי היום אמורה לעודד קריאה, וגם אם כן – באיזו רמה תצפו שהקריאה תהיה? והנה לשון המודעה:

2 ספרים חינם על כל ספר שתקנו! הזול מביניהם. כדי לבוא!

כן, כדי. במו עיניי ראיתי. אם הייתה לי מצלמה הייתי מצלמת.

אז אחת ולתמיד, המילים כדי וכדאי אינן דומות. אין להן משמעות זהה, ואף לא קרובה. אף הניקוד שונה לחלוטין. כדאי פירושו רצוי או מומלץ. למשל – כדאי לבוא רומז לנו בעצם על: בואו בהמוניכם.

כדי לבוא, לעומת זאת, פירושו על מנת להגיע. כדי לבוא לפגישה עלי לצאת בשעה 8 מהבית. גם זה משפט שאינו 'זורם' במיוחד, אך לפחות משמעותו מובנת.

זו רק אני או שאנשים שכחו כבר את האות א'?

פורסם בקטגוריה דף הבית, טעויות משעשעות | כתיבת תגובה

ברוח היום..

הפעם, רשומה מעט שונה.

ביום בו נחשפים לעוד ועוד עדויות מהשואה, תמיד אני נזכרת באדם מאוד מיוחד. מישהו שעבר את השואה וביקש להוציא ספר.

פנתה אלי ע', מישהי שהכרתי לא מעט שנים, וסיפרה לי: אבי חולה. חולה מאוד. הוא עבר את השואה וכתב ספר, הייתי רוצה להוציא אותו. אבל אני מבקשת שלא לשנות ולו מילה אחת, אות אחת בספר. אני מבקשת להקליד אותו ולהוציא אותו כמו שהוא. הסכמתי, עם חשש כבד. לא חששתי מהעבודה, חלילה, חששתי מהסיפור. איך אוכל להקליד סיפורים קשים כל כך?

ואז קיבלתי את הספר. חבילה עבה של דפים ישנים, מצהיבים, בכתב יד. להפתעתי הרבה, לא היה זה ספר 'על השואה'. היה זה ספר של אדם שהמשיך לחיות במהלך השואה, וגם אחריה. בהתאמה מלאה, כך גם שמו – חיים.

כשהוצאתי את הספר לא זכיתי לשוחח עם חיים. שוחחתי רק עם בתו. שמעתי סיפורים על אדם מלא חיות, אדם חזק, אדם שעבר את השואה וניצח אותה. חיים היה במחנות, והוא רק נער צעיר. את ימיו 'בילה' בלימוד תורה גם במחנה, בהסתר, בלי להפסיק. בעודו נער במחנות ההשמדה התחיל לכתוב פירושים לתורה. הוא לא פסק לרגע. הוא ישב וכתב עוד דף ועוד דף. עד שהסתיימה השואה הוא כתב פירושים לחמישה חומשי תורה, אך הוא לא הפסיק. הוא המשיך, גם אחרי השואה. גם אחרי שזכה להקים משפחה ענפה בארץ ישראל, הוא המשיך לכתוב פירושים וחידושים, עד שכתב על כל התנ"ך כולו.

60 שנה אחר כך קיבלתי את הספר הזה להכנה.

במשך כל שנות חיי שמעתי סיפורים על השואה. קראתי ספרים רבים מרגע שידעתי לקרוא, בלעתי כמה שיותר. עוד מילה ועוד מילה, לנסות להבין מה היה שם. לא, לא להבין, כי באמת אי אפשר להבין. להקשיב, לדעת שזה יכול לקרות שוב, אם לא נדע. למדתי על העוצמות שהיו לאנשים האלה, שהצליחו להמשיך עוד יום ועוד יום, שהצליחו להתגבר.

חיים חשף אותי לעוצמות אחרות. לעוצמות של ה'אחר כך', של כמה שנים אחרי. של אלה שגם בזמן השואה לא פסקו לרגע מלהאמין.

מידי שנה, ביום השואה, אני נזכרת בספר של חיים. ספר שכולו חיים.

פורסם בקטגוריה פינה אישית | כתיבת תגובה

והנה, עוד ספר נגמר…

אין כמו התחושה הזאת – לשלוח ספר לדפוס. הלחץ שלפני, התיקונים הדחופים באמצע הלילה, המתח של הרגע האחרון, ובסוף – ההרפיה הזאת שזהו. נגמר.

אתמול בלילה שלחתי ספר נוסף לדפוס. הימים האחרונים, ערב פסח על כל המורכבות שבו – ניקיונות, ילדים בחופש ואמא אחת עייפה – היו מטורפים. למצוא כל דקה לעבודה ולשלב אותה בניקיונות – זה ממש לא קל. אבל הצלחתי.

ביקשו ממני לנסות לספר קצת על ההרגשה הזאת. האמת? זה קצת כמו תינוק. מתחילים מגרעין קטן, מאפס. קוראים את הספר, ואז קוראים אותו שוב. ועוד פעם. בהתחלה מתקנים רק את הדברים ההכרחיים מבחינה לשונית, אחר כך קוראים שוב. מתחילים עם תיקונים עמוקים יותר ובכל פעם מוסיפים עוד עומק. קל? ממש לא. מספק? מאוד. ואז, כשסיימתי עם העריכה – עוברים לעימוד. לא כל עורך לשון הוא גם מעמד ספרים. אני כן. אני אוהבת את המשחק הזה של הגופנים השונים, של הכותרות, של גודל העמוד. אני אוהבת לראות איך אוסף המילים הזה הופך לספר אל מול עיניי. ובסוף, בסוף כשהכל מוכן ושולחים לדפוס – זו הרגשה של לידה ממש. הצלחתי לברוא עוד משהו קטן בעולם הזה.

 

פורסם בקטגוריה פינה אישית | 2 תגובות

מי שנכנס אדר

מי שנכנס אדר!

החלטתי הפעם לכתוב רשומה ברוח התקופה – חודש אדר. הילדים מזמרים כל היום 'מי ש מי ש מי שנכנס אדר', כמו כל חבריהם, ברשתות החברתיות כולם מדברים על שמחת החג, בכל מקום פרסומים על מסיבת הפורים הגדולה, בקיצור – התרגשות.

שאלתי את הילדים שלי: מי נכנס באדר? אתם שרים כל היום מי ש מי ש, אז תגידו בבקשה – מי נכנס? לאחר שתיקה מביכה ענה האמצעי שבהם, בן 6: מרדכי היהודי! לא עניתי. חיכיתי שיגיעו החברים של הילדים, שמגיעים מידי יום בשעה 16:00 (לפחות למדו שלא מגיעים דקה לפני), ושאלתי גם אותם. גם הפעם – שקט. דממה. אף אחד לא ידע.

באמת?

הפעם הסברתי להם – אף אחד לא בא, אף אחד לא מגיע. לא שרים מי שנכנס, שרים משנכנס – כלומר מהרגע שנכנס אדר, או אם תרצו בשפה לא-תקנית – ממתי שנכנס אדר.

אבל הופתעתי. דוקא ציפיתי שיידעו לבד, שיקראו כרגיל: אמא, נו באמת, את לא יודעת?! כמו בכל פעם שאני שואלת בצחוק שאלות מטופשות. עשיתי חיפוש בגוגל על המילים 'מי שנכנס אדר'. תופתעו לשמוע כמה אנשים כותבים 'מי שנכנס' ולא 'משנכנס'. אנשים באמת לא יודעים מה המילים בשיר ולמה מתכוונים! ולא מדובר רק באנשים ללא קשר לדת, או ילדים שטרם למדו. אפילו באיגוד הישראלי למיילדות וגינקולוגיה כתבו בהזמנה למופע: "מי שנכנס אדר מרבין בשמחה".

אחת ולתמיד (לפחות אצלי): משנכנס אדר. כלומר – מהרגע שנכנס, משעה שנכנס. בפעם הבאה לא שרים מי שנכנס, שרים משנכנס!

ואם ברצונכם לעסוק מעט בשמחה, הנה רשומה מומלצת מהאקדמיה ללשון העברית על המילה שמחה.

פורסם בקטגוריה דף הבית | תגובה אחת

אמא תתנדנדי אותי!

הקטנה שלי בת שנתיים ושלושה חודשים. מאז שלמדה לדבר, היא לא הפסיקה לרגע. אחד הדברים החמודים ביותר בגיל הזה הוא הטעויות המילוליות, או אולי נכון יותר: ההטיות ה'טבעיות' של הפעלים. אם אני אוכלת, מה טבעי יותר לבקש מאמא: "תאכלי אותי"? אז מידי יום קיבלתי אישור רשמי מהקטנה לאכול אותה 🙂 השבוע, סוף סוף, היא למדה לבקש: "תאכילי אותי". קצת חבל…

עוד הטיה חמודה שלה היא: שְׁתָתִי. כלומר שתיתי. ואם אמא שותה, אז היא תשאל: אמא את שׁוֹתָתֵת? וגם, כמובן, תֵּלַבְשִׁי אותי, המשחק נפרק לי, אני הולכת הביתה שלי ועוד רבים וטובים.

לא חסרות הטיות משעשעות אצל ילדים. למעשה, שיבושי לשון של ילדים כה נפוצים, עד כי באקדמיה ללשון העברית מספרים על עשרות פניות מידי שבוע של הורים שמספרים על המילה החדשה שהילד שלהם המציא. לרוב, כמובן, מדובר בהטיות חוזרות אצל הילד – תאכלי אותי, תשרוולי לי, תַּשְׁתִי אותי ועוד. הדיבור של הילדים הוא מתוק כל כך, עד שמיריק שניר ומרים רות כתבו ספר בשם "לשונות קטנים" המדבר בדיוק על הנושא הזה.

מאיפה נובע הדיבור ה'שגוי' הזה? למעשה זו ההטיה הטבעית המתבקשת. הילדון לא מכיר את הסיבוכים של השפה העברית, את הכללים המיוחדים כמו גזרת חפ"ן וחפי"צ. הוא מכיר את הצורה הטבעית, הבראשיתית של השפה, ומשתמש בה. באופן אישי אני לומדת הרבה מההטיות המשעשעות האלה של הילדים. זה מאפשר הצצה ל'איך העולם היה נראה אם לא היו כללים מיוחדים שמשנים את השפה', לפחות מבחינתי.

חבל שהם לומדים מהר, מהר מידי אפילו, איך לדבר 'נכון'…

פורסם בקטגוריה טעויות משעשעות, פינה אישית | תגובה אחת